היום לפני 34 שנים (יש ויכוח על התאריך, אבל זה לא באמת קריטי), יצא אל העולם אחד האלבומים הכי יפים ועצובים.
האלבום הרביעי של דייויד סילביאן, יוצא להקת Japan. האלבום המרגש הזה, הוא אלבום אווירה ודייויד סילביאן הוא מאסטר ביכולת להעביר את הסגנון המופשט הזה, או אולי, מה שנהוג לכנות, אטמוספרי.
האלבום ניחן בשילוב סגנונות כמו ג'אז, אוונגרד, אמביינט ומינימליזם. רק להסתכל על רשימת הנגנים המפוארת שמנגנים כאן:
David Torn / electric & acoustic guitars, guitar loops
Phil Palmer / acoustic & slide guitars
Ryuichi Sakamoto / organ, synthesizer, piano & treated piano, string & brass & woodwind arrangements
Mark Isham / flugelhorn , trumpet
Danny Thompson / double bass
Steve Jansen / drums , percussion
Danny Cummings / percussion
נגני על המזוהים עם הרכבי רוק, ג'אז, קנטרברי, פרוג ופולק. לא סתם אוהבי פרוג מתחברים למוזיקה של דייויד סילביאן שיודעת להיות רכה מצד אחד וניסיונית מאידך.
סילביאן נמנה עם קבוצה של אומנים אלטרנטיביים שלא שיתפו פעולה עם הזרם המרכזי של שנות ה -80 ולא יישרו קו עם המפיקים המוזיקליים שראו לנגד עיניהם מכירות של תקליטים והופעות. לסילביאן שיתופי פעולה רבים עם אומנים כמו רוברט פריפ, הולגאר צוקאי.
כמו טוק טוק, ההרכב האנגלי המשובח גם לדיויד סילביאן מומלץ להקשיב למוזיקה לא כבדרך אגב. המוזיקה פה דורשת מהמאזין תשומת לב יתרה והקשבה עמוקה. מזגו לכם איזו כוסית משקה טובה, או תה אנגלי משובח, שימו אזניות איכותיות ותתחילו במסע שייקח אתכם למקומות בתוך הנפש המבקשת להאיר מקומות שהזמן רוצה להשכיח.
יכול להיות שהאלבום הזה שאב מדייויד סילביאן כל-כך הרבה כוחות, כי אלבום הסולו הבא שלו, יצא 12 שנים אחריו בשנת 1999.
