אנרגיה גברית בתוך חדר הטיפולים

זמן רב שאני רוצה לכתוב על החוויה של להיות מטפל גבר בעיקר מול מטופל גבר. אני מרגיש שכל עניין הטיפול אצל גברים הוא אישיו לא מדובר מספיק, ולא, אני אפילו לא אתחיל מעיסוק בפגיעה מינית, שם זה כמעט מושתק. אחרי הכתבה שפורסמה עלי, קיבלתי מאות פניות מגברים. כמות הנפגעים היא עצומה ועדיין לרובם קשה מאד לגעת בזה. לצערי הרב הנושא כמעט ולא מסוקר במדיה הכתובה ועוד פחות במדיה האלקטרונית. לאחרונה יש ניצנים של דיבור, אבל לא באמת הצפת הנושא באופן ראוי.

אבל אם נלך שניה הצידה מהנושא שלא רוצים לגעת בו, עוד הרבה עניינים ״פחות״ דרמטיים לא מדוברים בכלל. אפילו בקליניקה הם לא על פני השטח באופן ברור ובולט.

את המסרים הגלויים והסמויים של להיות גבר בחברה אנחנו מקבלים וסופגים עוד בבית בו גדלנו ובסביבה בה אנחנו חיים. אני זוכר שכשהייתי ילד, אבא היה אומר לאימא שלי שתפסיק לפנק אותי כדי שאיהפך לגבר ולא אהיה ילד מפונק. אני חושב שכל הדור שלי, בטח של הורי, חי והאמין בגישה הזו שברירת המחדל של גבר היא לא לשים לב ללב, אלא להמשיך לחתור ולהתקדם לעבר יעדים ברורים: לפרנס, להיות חזק, להיות יציב, להיות במקום שאפשר להישען עליו ולהיות קר רוח. כל חיבור רגשי נתפס כחולשה וכפינוק וצריך להניח לעבר, הוא רק מעכב אותך ולא עוזר לך להתקדם. מתוך גישה חינוכית כזו ומציפייה להתנהג בהתאם לקוד הזה, הרבה מאד גברים יצאו אנשים שמקדשים מאבק או לסירוגין נמנעים מאתגרים מתוך פחד להיכשל ולא לעמוד בציפייה.

אבל אולי הדבר המרכזי הוא ריחוק רגשי. הרבה שנים טיפול רגשי היה מנת חלקן של נשים בעיקר, ולשמחתי כבר לא מעט שנים גברים כן מגיעים לטיפול.

אני זוכר שלפני 13 שנה כשהלכתי לטיפול ריברסינג(לא כמו היום, אז כמעט איש לא שמע על זה), הגעתי בתודעה הגברית הזו למטפל שלי והיום אני פוגש את זה בקליניקה שלי, את הזהירות הזו והחשש הזה.

למרות שהרבה פעמים גברים בקליניקה יבחרו לשתף בכעס שלהם, אכזבה ובתסכול, הרבה פחות יעלה עצב ועוד פחות עלבון וכמעט לעולם לא תעלה הבושה. הרגשות שלא מדרבנים לפעולה הם תמיד נמצאים במקום חשוך ונסתר, הם כמעט תמיד מעלים התנגדות וחוסר הסכמה. הרצון להחזיק במוסכמות הכובלות האלה, יוצר סבל וכאב.

כשהלכתי לטיפול בפעם הראשונה הייתי בתפיסה של לחפש נוסחה, לקצוב בזמן, להבין תהליכים ולדרוש תשובות. סוג של חדר מלחמה עם יעדים, להבין איך דברים פועלים, כאילו באתי ללמוד להכיר מכונה עם הוראות הפעלה. אני זוכר שלא באמת הרשתי לעצמי  להסתכל פנימה לעומק. גם כשעלו דברים, תמיד דאגתי לסדר אותם ככה שלא אצא חלש מדי או רכרוכי. ביקשתי מהמטפל שלי שייתן לי תשובות ויסביר לי מה לעשות, שיקצר לי דרכים ושאלמד שיטות מעקף.  אני מזהה את זה היום במקרים רבים כמטפל. הרצון של המטופל לצאת מכל טיפול כאילו נכבש הר, להרגיש קתרזיס, לקצר תהליכים ובעיקר להאיץ  ולא לאפשר לעצמו את הזמן שהוא כה זקוק לו.

כשמול אותו מטופל יושב מטפל גבר, שמכיר את הלך הרוח הזה שעבר ועובר אותו בעצמו, שיודע שהמאבק שם גדול והפחד לשחרר את האצבע מהסכר לא מרפה. בסבלנות אין קץ, עקב בצד אגודל מתאפשר מרחב בטוח ומשהו בתהליך מתרכך, או כמו שמאיר אריאל מיטיב לתאר, "ונשאר לו סדק דרכו הוא יכול פתאום להתגלות", נפתחת דרך שבה אפשר להתבונן פנימה, לאפשר להאיר מקומות חשוכים.

אמנם אני מטפל, אבל עדיין ממשיך להשתלם, ללמוד וגם להיות מטופל  בריברסינג, וכשאני בתוך התהליך הזה כבר שנים, כגבר, הנמצא בשני המקומות, זה מאפשר לי להבחין ולראות מקרוב את הקשיים ומצד שני את האפשרות לצמוח ולגדול.